גבורי הל"ה – מכתב בכתב ידו של לוחם מחלקת הל"ה חיים אנגל הי"ד על שירותו בחיל הנוטרים (למעשה: "ההגנה") להגנת העם בארצו, 1947

מכתב בכתב ידו ובחתימתו של חיים אנגל, אל הועדה לשנת שרות - ועדה יישובית שדנה באורח פרטני במועמדים לגיוס והייתה מוסמכת לקבוע בעבורם מסגרת שירות מקילה לשם לימודים. 1947.
אנגל מביע את רצונו להמשיך את לימודיו באוניברסיטה בחו"ל. "אני משרת כבר למעלה מחצי שנה בנוטרות ועברו כבר יותר משמונה חדשים מאז התיצבתי בלשכת ההתגייסות מוכן לשרות (15 ביולי 1946)... נשארו לי עוד פחות מארבע חדשים לשרת בנוטרות". לשם קבלתו לאוניברסיטה הוא מבקש סיוע בהשגת תעודת הבגרות שלו מבית הספר 'התיכון' בו למד, ו"הדבר דחוף מאוד, מאחר שאח"כ לא יהיה מקום באוניברסיטה".

הסטודנטים שהמירו לימודים אקדמאיים במלחמת גבורה
ספורו של חיים הוא סיפורם של בני מחלקת הל"ה. רוב רובם היו סטונדטים שצורפו אליהם לוחמים מנוסים יותר.
הם התגייסו בשמחה, ומהכרה עמוקה ללחום את מלחמת השחרור של האומה והארץ. האידאליזם נסך בהם עוצמה מיוחדת.
התנאים של המלחמה היו מאוד לא פשוטים: ישוב קטן עם נשק דל. כמו במחלקת הל"ה רובם של המגוייסים לא היו לוחמים בהכשרתם. הם באו מהשדה והפלחה, ממקומות העבודה ומן האקדמיה.
אך הצו הפנימי היה ברור: לעמוד על נפשנו, וליסד את העצמאות היהודית אחרי אלפיים שנות גלות: מדינה עברית!
תעצומות הנפש שהתגלו היו מופלאות. בטירת צבי ובנגבה, ביד מרדכי ובכפר עציון עמדו מעטים ממש ונלחמו כאריות.
אחד מן המקומות הללו, שעמדו בגבורה נפלאה היה כפר עציון. חיים נשלח על ידי ההשגחה העליונה להיות מן הגיבורים במאבק ההרואי על הכפר, שכולם הבינו שהוא בעצם הקרב על ירושלים.

חיים
חיים אנגל נולד ביום כ"ח בשבט תרפ"ט (9.2.1929) בעיר נירנברג בגרמניה, למשפחה ציונית נאורה. המשפחה הצליחה לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ-ישראל והשתקעה בירושלים.
בשנת 1938 נתייתם מאביו הרופא וחיי המשפחה הפכו לקשים. חיים ביקש ללכת בדרכיו וללמוד רפואה. הוא סיים בהצטיינות את בית-הספר התיכון והתכוון להמשיך את לימודיו בחוץ-לארץ, כפי שאנו רואים במכתב שלפנינו.
את שנת השירות שלו עשה במשטרת הישובים העבריים. במשך השנה החל להתעניין בתנאי הכניסה לאוניברסיטה בשוויץ או בצרפת והקדיש את זמנו הפנוי ללימוד השפה הצרפתית. כשפרצו המאורעות ביטל מיד את תכנית הנסיעה לחו"ל. שירת שנת שירות במשטרת היישובים העבריים. אחר כך נרשם כתלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים.

כשפרצה מלחמת השחרור חשב למזג לימוד ושירות במסגרת החי"ש אך ימים מעטים טעם את טעמם של חיי הסטודנטים, עסק יומם ולילה בקריאה בהכנת השיעורים החדשים. ולאחר מכן גילה אותה התלהבות עצמה בפעולתו בהגנה ועשה ימים ולילות בעמדות בירושלים ובפרבריה.
נבחר להיות אחד מבני מחלקת הל"ה ("מחלקת ההר"), לוחמי פלמ"ח וחי"ש, שנשלחה כתגבורת לגוש עציון הנצור לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ביום 14.1.1948.

הל"ה
הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל 15-16 בינואר כשהם עמוסים נשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על ידי ערבי זקן. אנשי המחלקה חסו על הזקן ושחררו אותו, וזה הודיע לערבים. המוני ערבים משולהבים עטו עליהם על מנת לשחוט אותם.
הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב ביום ה' בשבט תש"ח (16.1.1948).
חיים, שהיה אז בן 18, הובא לקבר-אחים בכפר עציון. משם הועבר ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) עם שאר חללי הגוש לקבורת-קבע בהר-הרצל בירושלים.

המיתוס והשיר – מלחמת השחרור ומבצע צוק איתן
הקרב ההירואי של הל"ה שהתמידו בדבקותם במטרה ונלחמו בגבורה עד הכדור האחרון, בהיותם מקריבים את עצמם למען הכלל, הפך לאחד ממיתוסים המכונים של מלחמת השחרור ושל מדינת ישראל.
חיים גורי, שכמה מהלוחמים היו תלמידיו, ושמפקד המחלקה דני מס, היה חברו הטוב, כתב שיר: "הנה מוטלות גופותינו".
השיר התקבל בקהל בהתלהבות עצומה.
בזמן מבצע צוק איתן נכתב לחן חדש לשיר.

מצב: טוב מאוד